דמוקרטיזם: רצונו האמיתי של העם

אמילי פינלי מנתחת את הפילוסופיה ואת תולדותיה של האידאולוגיה השלטת במערב: זו אשר שמה על נס את שלטון העם כעקרון אך בפועל מונעת את יישומו.

Emily B. Finley, The Ideology of Democratism (Oxford University Press, 2022).

ספרה של אמילי פינלי האידיאולוגיה של הדמוקרטיזם פותח בשתי שאלות: האם ייתכן שמדינה בעלת משטר דמוקרטי תהיה לא דמוקרטית? והאם ייתכן שמכל האידאולוגיות שעצבו את העידן המודרני, דווקא האידאולוגיה המרכזית והמשפיעה ביותר על חיי אזרחי מדינות המערב נעלמה לחלוטין מעינינו?

תשובתה לשאלה השניה חיובית, והעובדה שהיא נעלמת מעינינו היא הסיבה לכך שלשאלה הראשונה יש פשר עבורנו, למרות שהיא פרדוקסאלית בעליל. פינלי מכנה את האידאולוגיה הזו, שלטענתה מצויה בכל, ועל כן חבויה מעין כל, בשם 'דמוקרטיזם', והיא מאפיינת אותה בתור "המשגה מחודשת של דמוקרטיה הדוגלת בשלטון העם בתיאוריה אך מתכחשת לריבונותו בפועל" (עמ' viii).

החיבור כולל הקדמה ושמונה פרקים. ההקדמה, שני הפרקים הראשונים ופרק הסיכום (שהם כמחצית הספר) עוסקים בניתוח תאורטי של הדמוקרטיזם, התשתית הפילוסופית שלו והשלכותיו. בפרק הראשון היא מצביעה על ההוגה שיש לראות בו אבי הדמוקרטיזם: ז'אן ז'אק רוסו, ומציגה את המושגים הרלוונטיים מהגותו, ומשם היא מציעה הגדרה ראשונית של האידאולוגיה הזו בפרק השני. בחלק זה טמון ההישג החשוב הראשון של חיבור זה: נתינת שם לתופעה, הגדרתה, תיחומה והפיכתה לשקופה ופשוטה לזיהוי.

יתר הפרקים מוקדשים לחמישה מקרי בוחן, בעזרתם המחברת מנתחת פנים נוספות של האידאולוגיה הדמוקרטיסטית, ניואנסים וביטויים שלה. מקרי הבוחן כוללים את ניתוח פועלם ותפיסת עולמם של שלושה נשיאים אמריקנים: תומאס ג'פרסון (פרק 3), וודרו ווילסון (פרק 4) וג'ורג' בוש הבן (פרק 7); כאן טמון ההישג השני של חיבור זה: ההצבעה על העומק ההיסטורי של התופעה המכונה כאן דמוקרטיזם. רבים ממבקריה של תופעה זו מדברים על הופעתה בעשורים האחרונים, כחלק ממה שמכונה לעתים משבר הדמוקרטיה או משבר הליברליזם. משמעות המהלך של פינלי היא שהאידאולוגיה הדמוקרטיסטית רחוקה מלהיות תופעה חדשה, אדרבה: היא מופיעה בד בבד עם הולדת הדמוקרטיה המודרנית, כבר במאה ה-18. 

שני הפרקים הנותרים מוקדשים למקרי בוחן מסוג אחר: הפרק החמישי, מוקדש להוגה הקתולי ז'אק מריטאן (Maritain), ובו מבקשת פינלי להראות דוגמה להטמעת האידאולוגיה הדמוקרטיסטית בדת ולפירוש מחודש של עיקרי הדת כך שיזדהו עם העמדות הדמוקרטיסטיות. הפרק השישי עוסק ב"דמוקרטיה דיונית" (deliberative democracy), כמושג שיומרתו להגביר את השפעת האזרחים על הממשל, אך למעשה – לטענת פינלי – מקדמי המושג משתמשים בו כדי לעצב את בחירות הציבור.

פינלי מזהה שלוש השפעות של ז'אן ז'אק רוסו על הדמוקרטיזם. ההשפעה הראשונה היא תפיסה אידאית של האדם. הנחת היסוד הינה שהאדם טוב ותבוני מטבעו, ואילו גילויי רוע או סטיה מן הטוב בקרב בני אדם הם תוצאה של השחתה שיוצרים החיים החברתיים. ההשפעה השניה היא ההבחנה בין שני סוגים של רצון: רצון אמיתי שרוסו מכנה "הרצון הכללי", לעומת רצון כוזב שרוסו מכנה "הרצון של כולם". המאפיין את הרצון האמיתי הוא היותו מוכוון לאינטרס המשותף של כלל הגוף הפוליטי; ואילו הרצון של כולם הוא סך רצונות של פרטים או של קבוצות. הרצון האמיתי נובע מבחינה תבונית של המציאות, וכל אדם באשר הוא, לבדו, יכול להשיג אותו. הרצון הכוזב, לעומת זאת, נובע מהשפעות חיצוניות ושליליות על האדם: כאשר הוא בא בחברת אנשים אחרים, הוא בעל כרחו משווה עצמו אליהם, ומתעוררת בו קנאה ורצון להיטיב עם עצמו, ולא עם הכלל; וככל שישנם גורמים מזיקים בחברה, הללו עלולים להדיח את האדם הפרטי ולהטות את רצונו בהתאם לאינטרס שלהם. סיכומו של דבר, בני אדם מבטאים רצון פרטי כוזב על חשבון רצון כללי אמיתי משום שקומץ שחקנים רעים מסיתים אותם; או משום שהם אינם חשופים לידע הרלוונטי; או שמסיבה כלשהי נעדרת מהם החשיבה הנכונה (ראו למשל עמ' 29, 53, 161).

ההשפעה השלישית של רוסו על הדמוקרטיזם קשורה ברעיון "המחוקק". מכיוון שבני האדם עלולים שלא להכיר או להבין את רצונם האמיתי, הרי שישנו צורך באדם (או בקבוצה) המסוגל להכיר את הרצון האמיתי, אשר יוכל לדרוש אותו ולדאוג להוציאו לפועל בשם הכלל כולו. האיש הזה הוא המחוקק. רצונו של העם מוטה בידי השפעות זרות שליליות המפריעות לו לחשוב באורח תבוני, ולמחוקק אין מנוס אלא לפנות לאמצעים אחרים על מנת לעמוד באחריות המוטלת עליו. דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי בהטעייה מכוונת של הציבור, בשימוש בטיעונים לא רציונליים ובמיני "שקרים אציליים" – חינוך לעקרונות כוזבים היכולים לשכנע את העם ולגייסו לטובת על מנת לשכנע את העם לתמוך בעמדות נכונות (ראו למשל, עמ' 12, 27, 64).

האידאולוגיה הדמוקרטיסטית, טוענת פינלי, היא גלגול של התפישה הזו של רוסו. היא מציגה אותה, כמו גם את הפרויקט הפוליטי של רוסו, כניסיון התמודדות עם הבעיה הבאה: הרצון שהמשטר הפוליטי יהיה מושלם. כלומר, שהוא יהיה משטר המושתת על עקרון צודק מצד אחד, אך גם שיהיה כזה המניב תוצאות צודקות והמגשים ערכים צודקים מצד שני. 

הדמוקרטיה צודקת מבחינה עקרונית: כל בני האדם שווים וחפשיים – אין לשום אדם או קבוצה זכויות יתר – ועל כן הצדק מחייב את שלטון העם (ולא שלטון מלוכני או אריסטוקרטי). אך על מנת שתהא צודקת גם מבחינה תוצאתנית, מוכרח להתקיים התנאי הבא: בני האדם, המרכיבים את "העם" הריבון, הם טובים. אחרת, שלטון העם יניב תוצאות רעות.

אלא שכאן הדמוקרטיסטים נתקלים בבעיה; שכן לעתים מזומנות מדי העם – כפי שבא לידי ביטוי באמונותיו, במעשיו ומעל לכל בנציגים בהם הוא בוחר ובמדיניות בה הוא תומך – רוצה את הרע. למשל, העם עלול לרצות במדיניות הפוגעת בזכויות אדם או להעדיף נבחרי ציבור שאינם מחוייבים לערכים הנכונים, לדעת הדמוקרטיסט. העובדה שהעם רוצה את הרע מחייבת לכאורה את אחת המסקנות הבאות: (1) יש לעבור למשטר לא דמוקרטי. כלומר, יש לוותר על צדק עקרוני בשם צדק תוצאתני. או לחילופין (2) יש לקיים משטר דמוקרטי גם במחיר אי-צדק תוצאתני. כלומר, לבכר את הצדק העקרוני. אולם שתי התוצאות הללו בלתי-מתקבלות על הדעת עבור דמוקרטיסטים. על פי פינלי, הדמוקרטיסטים קרועים בין שאיפה אידאלית ל"שלטון העם" לבין תקווה מתחרה לתוצאה נורמטיבית מסוימת (עמ' 56).

המענה הדמוקרטיסטי לדילמה הזו היא להתכחש לקיומה. הדמוקרטיסטים קובעים שכאשר העם מפגין רצון לדבר-מה רע, אין זה רצונו האמיתי, אלא רצון כוזב. תמיד יימצאו "שחקנים רעים" המטעים את הציבור, ועד אשר תתוקן החברה המציאות היא שרוב בני האדם נטולי השכלה מתאימה, כישורים נדרשים וידע מספיק על מנת לחשוב "נכון" על ערכים ועל סוגיות חשובות ולהחליט באופן מושכל. עניינה של האידאולוגיה הדמוקרטיסטית היא להתגבר על הרצון המגולה – הכוזב, הלא צודק – של הרוב הדמוקרטי, ולהגשים את הרצון האמיתי – האינטרס הציבורי, הגלוי לאלו המסוגלים להבחין בו. כשם שישנו רצון אמיתי ורצון לא אמיתי, כך ישנה דמוקרטיה אמיתית, ודמוקרטיה שאינה אמיתית, שרק נדמית דמוקרטיה. דמוקרטיה אמיתית היא רק כזו שתוצאותיה הן התוצאות הנכונות. אכן, אפשר שדמוקרטיה תהיה לא דמוקרטית. בלשונה של פינלי: "דמוקרטיזם היא האמונה שדמוקרטיה היא אמיתית או אותנטית רק כאשר היא משקפת תפיסה אידאלית של רצון העם" (viii).

אחת המשמעויות הבעייתיות של הדינמיקה הזו, עליה מצביעה פינלי, הוא שלילת הלגיטימציה בפועל של ריבוי דעות ושל אופוזיצה לשלטון (כשהוא מתפקד כדמוקרטיה "אמתית"). הרצון "האמיתי" הוא של כולם, ושל כל אחד. הוא הולם את התבונה ואת הצדק, ועל כן הוא הרצון הסביר היחידי. כל אדם באשר הוא, אם יינקה מכל הגורמים המפריעים לזהות את הרצון האמיתי, יגיע בהכרח לאותה אמת, לאותו רצון. כך שבאופן עמוק, אופוזיציה לשליט הדמוקרטי וקידום עמדות מתחרות לעמדה הנכונה הן לא-לגיטימיות בהגדרה. פינלי מאפיינת את התופעה הזו בהרחבה בפרק השלישי (במיוחד בעמ' 52–57). "דמוקרטיזם", מסכמת פינלי, "לא מותיר מרווח אמיתי לגיוון ביחס להשקפות עולם או לסוגיות משמעותיות אחרות" (162).

על פי פינלי, כדי להגשים את תעודתה, האידאולוגיה הדמוקרטיסטית פועלת בשני אפיקים: הראשון הוא עיצוב מחדש של מושגים דמוקרטיים על מנת לקדם ערכים קונקרטיים מסויימים. לטענתה, האידאולוגיה הדמוקרטיסטית נותרת מוסתרת בשל העובדה שהיא משתמשת באופן מושכל במושגים השייכים כולם במובהק ללקסיקון הדמוקרטי (עמ' 167). אפיק הפעולה השני הוא עיצוב מוסדות משטריים כך שיניבו תוצאות נכונות לאור הערכים הנכונים, מבלי תלות בשאלה אם הבוחרים ונציגיהם מעוניינים בתוצאות אלו (עמ' 34).

זוהי הטענה העיקרית של החיבור. כעת אעיר עליה שתי הערות. הערה ראשונה נוגעת לטענתה של פינלי , לפיה מהותו של הדמוקרטיזם היא הגשמת רצונו האמיתי של העם. התופעה המכונה כאן בשם דמוקרטיזם מוכרת היטב, והיא עומדת במוקד של סערות ציבוריות. ביקורת רחבה נשמעת – גם בארצנו – על מוסדות שלטוניים פקידותיים ובלתי-נבחרים החוסמים את "רצון העם" באמצעות מוסדות בלתי נבחרים ובתמיכת אליטות אינטלקטואליות המגדירות את עצם המעשה הזה בתור מהות הדמוקרטיה. לכאורה, הללו מצדיקים את חסימת רצון הציבור בטענה שיש רצונות מסוימים שאינם לגיטימיים, או היותן של סוגיות מסויימות נמצאות מחוץ לטווח הכרעת הבוחר, שכן הם פוגעים בערכים מהותיים או בזכויות אדם. זו לכאורה אינה טענה בדבר רצונו האמיתי (או "הכללי") של העם. הטענה הרווחת בארצנו היא שכאשר רצון העם וזכות אדם מתנגשים – האחרונה גוברת.

פינלי אינה מקשה קושיה זו ואינה משיבה עליה, אולם יש בידינו להשיב לה, על פי שיטתה. הדמוקרטיסטים מגדירים מחדש את המושג המציין את שלטון העם – דמוקרטיה – כך שיכיל בתוכו זכויות אדם; כמו לומר ששלטון העם וזכויות אדם חד הם. בנוסף, הם אינם טוענים שמקור תוקפם של זכויות האדם הוא איזה "צדק אובייקטיבי"; הם טוענים, למשל, שמקור תוקפן הוא החוק או החוקה, שהעם בחר בהם וחוקק אותם; או לחילופין – במקרה הישראלי – שהעם התחייב אליהן במגילת העצמאות; או שמדובר בעקרונות יסוד של השיטה, שמקובלים על העם כולו. במילים אחרות, הם סבורים שערכים מסויימים מבטאים את הרצון האמיתי, העל-זמני והכללי של העם, ועל כן הם גוברים על הרצון המזדמן המבוטא בידי רוב העם כעת. זהו מה שפינלי מכנה דמוקרטיזם.

כאן יש לציין טענה חשובה ביותר של פינלי. הדמוקרטיסטים מצהירים על מאבקם למען רצון העם, ובה בעת מתאמצים לחתור תחתיו, וממסדים במקומו את אמונותיהם שלהם. דפוס הפעולה הזה אינו עניין של צביעות או מוסר כפול גרידא. הדמוקרטיסטים באמת ובתמים מחויבים לדמוקרטיה במובנה כשלטון העם. זהו הדיסוננס בין האמונה הכנה בכך ששלטון העם צודק, לבין חוסר היכולת להשלים עם משטר המניב תוצאות בלתי צודקות, אשר דוחק בהם למנוע את התגשמותו (עמ' 33).

פינלי מודעת לכך ששלטון העם יכול ליצור קשיים, והיא מצהירה במפורש שאין בכוונתה להגן על דמוקרטיה רובנית טהורה. מטרתה בספר זה לחשוף את האידאולוגיה הדמוקרטיסטית ולבקרה, ולא להציע לה חלופות (עמ' 161). לכן היא לא מתייחסת לאפשרות שיש ערכים מסויימים שאולי – בכל זאת – יש להעניק להם בכורה על פני רצון העם.

הערה שניה. כזכור, פינלי טוענת שהאידאולוגיה הדמוקרטיסטית נעשית דומיננטית ובה בעת נותרת חבויה בזכות ניכוס מושגים מהלקסיקון הדמוקרטי. טענה זו היא אחת הטענות החשובות בספר, ויש להצטער על כך שפינלי מסתפקת במועט בהקשר זה, שכן טענה זו ראויה לחיזוק ולהדגמה, גם על מנת לבססה כיאות, וגם על מנת לעמוד על המאפיינים שלה. כך למשל, יש לבחון אם ניתן לזהות שיטה הרמנויטית המשמשת ל"ניכוס" מושגי שכזה. בנוסף, הספר סובל מהיעדר הצגת דוגמאות קונקרטיות לעיצוב דמוקרטיסטי של מוסדות ותהליכים. מלבד ציון לקוני של האופן בו נשיאים בארצות הברית הרחיבו את סמכויות הממשל הפדרלי על חשבון ממשל המדינות, ולמעט ניתוח המוסד הלא נפוץ של הדמוקרטיה הדיונית ישנו דיון מועט מדי בעיצוב תהליכים ומוסדות. גם מבחינה זו, פינלי הותירה מקום ניכר לאחרים להתגדר בו.

על אף חסרונות אלו, טענת הליבה של החיבור – הגדרת הדמוקרטיזם ותיאור יסודותיו האידאולוגיים – מהווה תרומה משמעותית להגות הפוליטית ולשיח הציבורי בן זמננו.

פינלי מלווה את טענתה בקריאת אזהרה כפולה. הדמוקרטיסטים מנתבים כוח ושליטה אל מוסדות העוקפים את המנגנון הדמוקרטי מתוך הנחה שהעומד לשלוט באלו הם אנשים כמותם – טיפוסים תבוניים ונאורים, המסוגלים לדעת את הנכון ומחוייבים אליו. אולם במוקדם או במאוחר מוסדות המרכזים כוח ייפלו לידיהם של גורמים אינטרסנטיים ושל כאלו המשמרים כוח לשם שימור כוח. התוצאה הבלתי נמנעת של דמוקרטיזם, היא טוענת, תהיה אוליגרכיה. זוהי הסכנה מצד האליטה.

סכנה חמורה לא פחות היא צופה מצד העם. חוסר ההלימה המתמשך שחלקים בעם יחוו בין היומרה של הדמוקרטיה – הגדרתם כריבון – לבין העובדה שהיא חוסמת את רצונם כפי שהם מבינים אותו, סופו להסתיים בקרע פוליטי ובערעור יציבות המשטר; ולא זו בלבד, אלא שהשלמת הליך הזיהוי של המושגים הדמוקרטיים עם מה שהמצביעים חווים כמניעת ריבונותם יוביל לשלילתם ולאובדן הלגיטימציה של מושגים אלו בעיניהם, כמו גם של המשטר אליו הם מתייחסים (עמ' 35). יש לקוות שמאמצה של פינלי לזהות ולאפיין את הדמוקרטיזם יועיל למניעת התרחישים הללו.