בעיית היסוד של הדמוקרטיה-הליברלית | חלק ג: השלמה תכליתנית קצרה - אפלטון

על מנת להציג באופן מיטבי את הולדת הליברליזם-התכליתני – השלב הבא במאמר זה – עלי לחזור לאחור ולפרוע חוב המוטל עלי עוד מחלקו הראשון של המאמר. בחלק הראשון, כאשר תיארתי את הפרדיגמה התכליתנית, המחשתי אותה בעזרת שני סוגי משטר: הקומוניזם והתאוקרטיה. שני אלו הם משטרים שהתכלית שלהם היא "איזם" כלשהו: אידאולוגיה סדורה מכונה בשם, אשר לה דוקטרינה מסודרת, יעדים מוגדרים ופרקטיקות קבועות מראש. אולם ישנו דגם של משטר תכליתני אחר, דגם שעל פניו מעולם לא התקיים בפועל, והוא המוקדם ביותר המוכר לנו ממסורת הפילוסופיההפוליטית: המשטר האידאלי של אפלטון.

המשטר שתאר אפלטון הוא משטר תכליתני אשר ביסודו עומד "הצדק". צדק זה בשום שלב אינו מוגדר על ידי אלפטון בצורה דוקטרינרית, ואין פרקטיקות או חוקים מוגדרים הנגזרים ממנה. למעשה, אפלטון לאו דווקא תמך בשלטון באמצעות חוקים, וככל שכן רק כפתרון לא אידאלי לבעיה פרקטית. "צדק" עבור אפלטון הוא הדבר הטוב והנכון לעשותו; הוא מתברר אד-הוק, בהתאם לסיטואציה ולאנשים הקשורים בה. רק פילוסופים או "מדינאים" – אנשים המומחים במדע של ניהול מדינה – יכולים להכיר את הצדק, ועל כן הם אלו הצריכים למשול.

בדומה לאריסטו (ולפניו) אפלטון מתאר את האופן בו אנשים מסווגים את צורות השלטון לפי מספר השליטים – יחיד, מעטים, רבים – ולפי תבחינים צורניים נוספים דוגמת האם השליטים מושלים באמצעות כפייה או העדר כפייה, באמצעות חוקים או שלא באמצעות חוקים, או האם השליטים הם עשירים או עניים (אפלטון, מדינאי, 320–323). אולם כל התבחינים הללו מבחינת אפלטון אינם רלוונטיים. מאפייניו הצורניים של המשטר ואף האופנים בהם הוא פועל אינם חשובים, העיקר שהתוצאה היא צדק: "אותם השליטים בתבונה, יעשו ככל שיעשו – אין הם שוגים כל עוד הם מקיימים את הכלל הגדול האחד: שיעניקו לבני המדינה בתבונה ובשיטה של אומנות את המידה הגדולה ביותר של צדק; וכך יהא בידם להצילם, ולעשותם טובים תחת היותם רעים, ככל שניתן לעשות כן" (אפלטון, מדינאי, 328).

כשאפלטון טוען שהתבחין היחידי לפעולת המשטר הוא מידת הצדק שהוא מקדם, הוא מתכוון לכך. אמנם, הוא מעדיף, למשל, שלטון בו הנתינים מקבלים את החלטות הריבון מרצון ולא בכפיה  (הוא גם מעדיף שלטון ללא חוקים על פני שלטון באמצעות חוקים). אולם אם לא ניתן לקדם צדק מרצון, אזי צדק בכפיה עדיף על חירות המובילה לאי-צדק. כך כתב:

[המשטר] הנכון ביותר – ורק הוא ראוי שייקרא משטר – [הוא זה] שבו יימצאו המושלים בקיאים באמת [...] ואם הם מושלים לפי חוקים או בלי חוקים, על דעת נתיניהם או בעל כרחם [...] – כל זה אינו מעלה ואינו מוריד [...] אף כשהם מטהרים את המדינה לתכלית טובה, מתוך שיהרגו כמה אנשים או יגלו אותם [...] כל עוד הם נוהגים מכוחה של ידיעה ולפי הצדק, ומושיעים את מדינתם מתוך שישפרו כמיטב יכולתם את הקלוקל שבמצבה, ממילא חייבים אנחנו לקרוא למשטרם זה בלבד, ולפי קני מידה אלו – "משטר" במלוא מובן המילה. ושאר משטרים [...] אין לומר עליהם שיש בהם משום ממש, ושבאמת משטרים הם לפי הוויתם" (אפלטון, מדינאי, 323).

אפלטון לא ראה בחירות ערך שצריך להכתיב סדרי שלטון, ודאי לא להעמידו בבסיס הצדקת המשטר. אותו הדבר גם בנוגע לשויון. בספר השמיני של דיאלוג המדינה ("פוליטאה") מאפיין אפלטון את הדמוקרטיה כ"מלאה חירות ודיבור גלוי-לב, וכל אחד רשאי לעשות בה כרצונו" (עמ' 482), ואת משטרה ככזה אשר "נותן מעין שויון לשווים ושאינם שווים כאחד" (עמ' 483). הוא מכתיר משטר זה כגרוע ומסוכן, שכן החירות והשויון לכל האזרחים מובילים בהכרח להשחתה של כל המידות הטובות ולניהולה של המדינה בידי מי שחסרי ההכשרה והמזג המתאימים לכך (482–483). אפלטון הוא הוגה פוליטי אנטי-קנייני במובהק: לא רק המשטר, גם המרחב הפרטי אין ראוי שיישלט בידי מי שאינם מכירים את הצדק ומסוגלים לקדם אותו.

נקודה אחרונה שראוי להתעכב עליה נמצאת בסוף המובאה לעיל מדיאלוג המדינאי. לא די לאפלטון לטעון שמשטר בו מושלים "בקיאים באמת הפועלים מכוחה של ידיעה ולפי הצדק" הוא המשטר הטוב או הנכון; אלא שחשוב לו לטעון שרק להסדר כזה יש לייחס את המונח "משטר". הוא בלבד ייחשב משטר אמיתי. המושג משטר, עבור אפלטון, לא מתייחס לתופעות קונקרטיות, ותוכנו אינו מתקבל מתוך ניתוח התופעות הללו וחיפוש אחר מאפיינים משותפים המגדירים אותם. אלא שמושג זה מתייחס לתופעה אידאית, באופן בלתי תלוי במידת התגלמותה (המשטרים עליהם חלם אפלטון מעולם לא התגשמו במציאות) ובמנותק מהאופן האינטואיטיבי והמקובל בו השתמשו ומשתמשים במושג זה. את אותו הדבר הוא עושה ביחס למושג "מדינאי", שלשיטתו מתייחס רק לאדם שיש לו את הידע הנדרש על מנת למשול, וזאת מבלי תלות בשאלה האם הוא מושל בפועל, כלומר אם הוא משמש בתפקיד אותו אנשים מכנים "מדינאי". (אפלטון, מדינאי, 271–272). המהלך זה מוביל להגדרת מושגים אלו באופן שונה בתכלית ממובנם הראשון, כך שהם חדלים להתייחס אפילו לסוגי הדברים (צורות שלטון, תפקידים מסוימים) שהם משויכים אליהם בשפה השגורה. אפלטון מתעקש להטעין את המושגים הפוליטיים במובנים חדשים כך שלא יוגדרו בידי מאפיינים צורניים אלא מאפיינים תכניים ומהותיים. רק שיקוף של תוכן מסוים ונכון יכול להיות מובנו האמיתי של מושג פוליטי.

סוג המהלך הפילוסופי שמבצע אפלטון ביחס להגדרת המושגים משטר ומדינאי נידון בספרות המודרנית של תורת הרטוריקה וזוכה לכינוי דיסוציאציה (dissociation). דיסוציאציה רטורית היא תופעה בה מושג אחיד מחולק כך שנוצרים מתוכו שני מושגים מובחנים (או יותר), על פי רוב תוך יצירת היררכיה ביניהם. הצורה הנפוצה ביותר היא יצירת פיצול בתוך מושג המבחין בין מובנו "המדומה" למובנו "האמיתי" (פרלמן ואולברכט-טיטקה, The New Rhetoric, 1971). מושג הדיסוציאציה הרטורית קריטי להבנת חלק ניכר מהשיח הפילוסופי-פוליטי (והדתי-תאולוגי, אך זה נושא למאמר אחר), ובמיוחד להבנת הליברליזם התכליתני. נסיים אפוא את הקפיצה האנאכרוניסטית לעת העתיקה, ונשוב לעידן המודרני ולהתפתחות הליברליזם.